איתי (מפטפט קבוע)אף אחד לא אוהב לשמוע ביקורת. גם אם היא מוצדקת וגם אם היא לא אישית, זה תמיד קצת צורב.
יחד עם זאת, לכולנו יש יצר לחלק ביקורת, אם זה כדי להראות שאנחנו יודעים משהו, שאנחנו יותר מתוקנים במשהו, אם זה כדי לעקוץ מישהו או לסגור איתו איזה חשבון באיזו מלחמה קרה ושקטה, או שזה סתם הרגל גרוע.
עובדות אלו גרמו לכך שרוב המודלים וחבילות היעוץ לזוגיות למיניהם (זה כל כך נורא, יום אחד אכתוב על האסון שבמודלים זוגיים מכל סוג) כוללים את העיצה הנחרצת להמנע מלתת ביקורת לבן הזוג, או להמעיט בזה ככל האפשר.
אז מה הבעיה בלהשאיר בלב את הביקורת? בדיוק זה: היא נשארת שם יושבת על הלב. קשה לאהוב בצורה משוחררת ובכיף מישהו שעושה משהו שמפריע לי ואני פשוט לא אומר לו את זה.
וזה כשהכל בסדר, מה קורה כשבנוסף לזה הוא מעז להעיר לי על משהו חלילה? או שבמקרה עבר עליו יום קשה והוא לא היה הכי נחמד, סבלן ומכיל? או שאני לא במיטבי כרגע, או סתם אתגרים וקונפליקטים נורמלים. ואז ברגע כזה אני גם זוכר לו היטב את הביקורת שהטחתי בו בדמיוני יותר מידי פעמים ואני פשוט מתפוצץ, או סתם מחליט על עליית מדרגה אסטרטגית באיזה מלחמה שקטה.
אז ממה בעצם אנחנו כל כך מפחדים כשאנחנו לא אומרים ביקורת?
אנחנו פשוט מפחדים ממפגש. מפגש עם האחר, עם האחרות שלו, עם המקומות בהם הוא חושב אחרת מאיתנו, או בקיצור – מפחדים מקונפליקט.
קונפליקט זה מפחיד, יותר נוח ונעים לדמיין שאנחנו חושבים אותו דבר ורוצים אותו דבר.
קונפליקט מכיל מתח. זה לא תמיד נעים.
אנחנו עושים הרבה כדי להמנע מקונפליקטים, הרבה שטויות:
אנחנו מנסים להתעלם מזה, אנחנו מונעים מנושאים מסויימים או סיטואציות מסוימות להיות חלק מהחיים שלנו, אנחנו מוותרים על עצמינו או שאנחנו מנסים לגרום לשני לוותר על עצמו בשלל מניפולציות. רק לא להפגש, להפגש עם האחר.
עכשיו תחשבו על בן הזוג: למה בעצם שהוא לא ירצה לקבל את הביקורת שלכם? נכון, זה קצת כואב. אבל מי באמת רוצה לגרום לאהבת חייו לוותר על עצמו ועל דברים שחשובים לו? מי רוצה לגרום סבל או סתם אי נוחות לאהוב ליבו?
למה בעצם לא לידע את בן הזוג היקר שלנו שמשהו מפריע לנו?
נוסף לכל זה, יש דברים, שפשוט חבל שבן אדם לא ידע, וכנראה שכשהוא ישמע על זה הוא יגיד "וואלה נכון". תחשבו על מישהו ששכח להדליק אורות ברכב בלילה, אין שום סיבה לא להעיר לו.
אז נכון שגם ביקורת מהסוג הזה, ביקורת טכנית, עלולה להיות קצת צורבת, אבל תחשבו שהבן אדם יכול לחיות את כל חייו בלי לשים לב להתנהגות שלו, למשהו שהוא היה שמח מאד לשנות..
אז מקווה שהבנתם שכדאי להגיד ביקורת, רק כדאי לשים לב למה אנחנו אומרים אותה.
האם אנחנו מנסים להוכיח לו משהו? או לתמרן אותו? איך אנחנו עם האופציה הכל כך הגיונית שהוא לא יסכים עם זה? האם אנחנו באמת מוכנים למפגש? האם אנחנו מתעסקים בו, או שזה באמת חשוב לנו? אנחנו סתם מתערבים לו בחיים, או דואגים לחיים שלנו? איך אנחנו עם ביקורת כלפינו?
שאלות חשובות, אתם יודעים את התשובות שלהן, אין פה משהו מתוחכם מידי.
באופן כללי שום דבר כאן לא מתוחכם, מקווה שעכשיו גם אתם חווים את הפשטות הזו בלהגיד לאהוב ליבנו דברים שחשובים לנו.
ואיך בן הזוג שלנו יגיב לביקורת?
לא יודע, אבל כשאדם שלם עם מה שהוא אומר והוא יודע שהוא לא מנסה לתמרן או לעקוץ – הזולת יודע את זה גם, ואם הוא יתעצבן או יפגע אפשר להזכיר לו בפשטות שלא נעשה כאן שום דבר לא בסדר. ובטח שאם הוא חושב אחרת מאיתנו, מעולה, טוב להפגש איתו על זה, אין בזה שום דבר פסול או בעייתי.
אז איך נותנים ביקורת? הנקודה החשובה ביותר היא לא להתעסק בשני, ולהתערב בענייניו בשם הצדק, אלא להתעסק בי, יש משהו שמפריע לי, וזו הסיבה היחידה לתת ביקורת, וזו גם הדרך לנסח את זה ולדבר על זה.
וביקורת שמגיעה ממקום כזה, ממקום של דיוק הגבולות שלי – היא אחד הדברים היותר מקדמים בקשר, היא מעלה את הקשר למקום קשוב הרבה יותר. זה לא קל, זה יכול לכאוב, ואולי לא תמיד יש לנו את הכוחות להתקדם, אך אם אנחנו שואפים למערכת יחסים כנה יותר, מכילה יותר, ומאפשרת לנו להביא את עצמינו בשלמות – זה בהחלט משתלם.