"אוי, אוי," אמר פו הדוב, מתיישב על גזע עץ ומגרד את ראשו בחשיבה עמוקה. "נראה שיש הרבה דברים לחשוב עליהם בפרק הזה. אשמה היא דבר מסובך, כמו צנצנת דבש שקשה להגיע לתחתית שלה."

"אתה יודע, כריסטופר רובין," המשיך פו, "לפעמים אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו לא צריכים. זה כמו הפעם ההיא שחשבתי שאכלתי את כל הדבש של ארנב, אבל בעצם זה היה טיגר. הרגשתי נורא! אבל זו הייתה אשמה מדומה, כמו שהם קוראים לזה."

פו עצר לרגע, מהרהר. "ולפעמים," אמר, "אנחנו לא מרגישים אשמים כשאנחנו כן צריכים. כמו כשבאמת אכלתי את כל הדבש של ארנב ושכחתי. לא הרגשתי אשם בכלל, אבל זה לא היה נכון. זה מה שהם קוראים לו 'עודף', אני חושב."

"אבל אתה יודע מה הכי מבלבל?" שאל פו. "לפעמים אנחנו מרגישים אשמים וגם באמת עשינו משהו לא בסדר. כמו כשאכלתי חצי מהדבש של ארנב בלי לשאול, והרגשתי ממש רע. זה היה קצת מוגזם להרגיש כל כך רע, אבל גם לא לגמרי לא נכון."

פו נאנח, "זה ממש מסובך, כריסטופר רובין. אבל אני חושב שהדבר החשוב הוא להקשיב ללב שלנו ולחשוב טוב טוב אם עשינו משהו לא בסדר. כי אם עשינו, אפילו אם אנחנו מנסים להתעלם, זה יכול לגרום לנו להרגיש עצובים או כועסים, כמו כשאין יותר דבש בצנצנת."

"ואתה יודע מה עוד?" הוסיף פו, "לפעמים אנחנו מקבלים יותר ממה שמגיע לנו, כמו אם ארנב היה נותן לי שתי צנצנות דבש כשבאמת הגיע לי רק אחת. זה יכול לגרום לנו להרגיש לא טוב, אפילו אם אנחנו לא מבינים למה."

"בסוף," סיכם פו, "הכי טוב זה להיות ישר עם עצמנו ועם החברים שלנו. לחשוב טוב טוב על מה שאנחנו עושים ואיך זה משפיע על אחרים. ואם עשינו משהו לא בסדר, כדאי להודות בזה ולנסות לתקן. ככה נוכל להיות שמחים ומאושרים, כמו דובון קטן שיש לו בדיוק מספיק דבש – לא יותר מדי ולא פחות מדי."

"ואתה יודע מה, כריסטופר רובין?" אמר פו לבסוף, "אני חושב שכל הדיבורים האלה על אשמה וראויות גרמו לי להיות רעב. מה דעתך שנלך לבקר את ארנב ונראה אם יש לו קצת דבש?"

ייתכן שתאהב גם את :